עצם קיומה של מדינת ישראל היה נושא במחלוקת. היו יהודים טובים וכשרים שדחו את רעיון הקמת המדינה מכל וכל, לטענתם יש לחכות לימות המשיח. אחרים תפסו בשתי ידיים את האת והמעדר והחלו ליישב את הארץ. השואה, הרדיפות, שנאת העם היהודי, הרצון להגשמת היעוד, האמונה בהתחלת הגאולה - כולם האיצו את הרעיון הציוני ליידי הגשמה.
כידוע, הקמת המדינה לא לוותה באכילת תותים ומשמשים: ביצות, יתושים, מחלות, השלטון הבריטי, מלחמות בערבים, רעב ומוות. דמותה של גולדה השנויה במחלוקת, מחאתם של הפנתרים השחורים, סוגיית ילדי תימן, קו שלוש מאות ועוד ועוד.
לעומת זאת, באותם ימים הייתה קצת מהנאיביות. שהרי, אי אפשר לשכוח את ההתרגשות בשומענו את המשפט – "טוב למות בעד ארצנו". אגלי זיעה ניגרו למשמע נאום הקמת המדינה של בן-גוריון. בדום מתוח שרנו את "התקווה", וחשנו גאווה רבה על צבא הגנה לישראל. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה רק מלחשוב על גיבורי התרבות של העבר: נעמי שמר, אהוד מנור, חנה רובינא, דשא פשנל ואחרים. בקיצור היה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל היה עבור מה לקום בבוקר.
מאז להיום המצב הולך מדחי לדחי. הכלכלה במשבר, השנאה פורחת, היהודים והערבים מברכים לשלום באמצעות חיסולים ממוקדים ואש תותחים. את הביצות של פתח –תקווה הימרנו לביצה של הפוליטיקה. השוד והגזל נחלת הכלל, וכמובן רעב ומוות פזורים מתחת לכל עץ רענן (נרקומנים, הומלסים, וכמובן כל אותם עניים המסתובבים עם עגלת הסופר ופוקדים את פחי הזבל).
ומה בנוגע לתרבות אתם שואלים? התרבות, אבוי לתרבות ולגיבוריה - יותר נמוך אי אפשר לרדת. רעד וחלחלה אני חש מלחשוב על תוכניות הריאליטי הפוקדות את חיינו. זה התחיל בכוכב נולד והרקיע שחקים ב"אח הגדול". פולחן הבובלילים, וסוגיית – יא וואלי, מעלים בי הרגשת קבס. כאשר המפיקים סופרים מיליונים, ושאר מדינת הבובלילים מרותקים למסך, אני טומן את ראשי בכרית ומבכה על גורלה של המדינה הקטנה והפתטית שלנו.
אם תוך שישים שנה הצלחנו להגיע לרמה כזו נמוכה, אז כדאי כבר לארוז, להעביר את המושכות לבני הדודים. עם הספר, עם הסגולה או אם תרצו העם הנבחר בהחלט הוכיח כלל עם ועדה שבאמת צריך היה לחכות למשיח. להתנהג כמו אספסוף, לרדוף אחר הכסף, לטמון את הראש בחול, לפעול ללא חמלה, ללא תחושת שליחות או כבוד - אפשר גם באמריקה. מבחינתי, אנו נמצאים על פי התהום. מהלך אחד לפני תנועת השבתאות שנייה.
לדידי, הטלוויזיה המסחרית, ארז טל וחברי מרעיו מעבירים את החברה בישראל באש גיהינום התרבותי של העידן החדש. כולי תקווה שאולי ורק אולי, שם עמוק עמוק בתוך הזוהמה והלכלוך של הפורנוגרפיה, התככים והקנאה אנו נמצא את צינורות השפע ונאסוף את הניצוצות שפעם היו לנו בעיניים. אולי כאשר הרפש מתחתית הבאר תחנוק את נשימותינו האחרונה, נבין מה המשמעות האמיתית של עם סגולה.
כידוע, הקמת המדינה לא לוותה באכילת תותים ומשמשים: ביצות, יתושים, מחלות, השלטון הבריטי, מלחמות בערבים, רעב ומוות. דמותה של גולדה השנויה במחלוקת, מחאתם של הפנתרים השחורים, סוגיית ילדי תימן, קו שלוש מאות ועוד ועוד.
לעומת זאת, באותם ימים הייתה קצת מהנאיביות. שהרי, אי אפשר לשכוח את ההתרגשות בשומענו את המשפט – "טוב למות בעד ארצנו". אגלי זיעה ניגרו למשמע נאום הקמת המדינה של בן-גוריון. בדום מתוח שרנו את "התקווה", וחשנו גאווה רבה על צבא הגנה לישראל. צמרמורת עוברת בעמוד השדרה רק מלחשוב על גיבורי התרבות של העבר: נעמי שמר, אהוד מנור, חנה רובינא, דשא פשנל ואחרים. בקיצור היה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל היה עבור מה לקום בבוקר.
מאז להיום המצב הולך מדחי לדחי. הכלכלה במשבר, השנאה פורחת, היהודים והערבים מברכים לשלום באמצעות חיסולים ממוקדים ואש תותחים. את הביצות של פתח –תקווה הימרנו לביצה של הפוליטיקה. השוד והגזל נחלת הכלל, וכמובן רעב ומוות פזורים מתחת לכל עץ רענן (נרקומנים, הומלסים, וכמובן כל אותם עניים המסתובבים עם עגלת הסופר ופוקדים את פחי הזבל).
ומה בנוגע לתרבות אתם שואלים? התרבות, אבוי לתרבות ולגיבוריה - יותר נמוך אי אפשר לרדת. רעד וחלחלה אני חש מלחשוב על תוכניות הריאליטי הפוקדות את חיינו. זה התחיל בכוכב נולד והרקיע שחקים ב"אח הגדול". פולחן הבובלילים, וסוגיית – יא וואלי, מעלים בי הרגשת קבס. כאשר המפיקים סופרים מיליונים, ושאר מדינת הבובלילים מרותקים למסך, אני טומן את ראשי בכרית ומבכה על גורלה של המדינה הקטנה והפתטית שלנו.
אם תוך שישים שנה הצלחנו להגיע לרמה כזו נמוכה, אז כדאי כבר לארוז, להעביר את המושכות לבני הדודים. עם הספר, עם הסגולה או אם תרצו העם הנבחר בהחלט הוכיח כלל עם ועדה שבאמת צריך היה לחכות למשיח. להתנהג כמו אספסוף, לרדוף אחר הכסף, לטמון את הראש בחול, לפעול ללא חמלה, ללא תחושת שליחות או כבוד - אפשר גם באמריקה. מבחינתי, אנו נמצאים על פי התהום. מהלך אחד לפני תנועת השבתאות שנייה.
לדידי, הטלוויזיה המסחרית, ארז טל וחברי מרעיו מעבירים את החברה בישראל באש גיהינום התרבותי של העידן החדש. כולי תקווה שאולי ורק אולי, שם עמוק עמוק בתוך הזוהמה והלכלוך של הפורנוגרפיה, התככים והקנאה אנו נמצא את צינורות השפע ונאסוף את הניצוצות שפעם היו לנו בעיניים. אולי כאשר הרפש מתחתית הבאר תחנוק את נשימותינו האחרונה, נבין מה המשמעות האמיתית של עם סגולה.
