הפנינג מועדון האופנועים הישראלי שהתקיים ביום שישי ביער קנדה היה מוצלח ביותר. הרבה מוסיקה, מלא האוכל עסיסי, ים של חברים וכמובן פרסים – אין סוף פרסים שירדו עלינו כמו גשם משמיים. שמחנו לראות את מגוון האופנועים, החברים מחייכים מאוזן לאוזן, מתחבקים וטופחים על שכם.
מיד בכניסה ניתן לראות את אייל מחייך כמו חצי מנה פלפל. הבחור לא רגיל שעומדים בתור כדי לחתום. לאחר שסגר ארבע פנקסים, ששאלתי אותו – איך הולך? הביט עלי במבט מאוכזב ואמר – "ציפיתי ליותר", ואז חזר לארגן את התור, כך שסופו שלא יעשה פקק בגינות סחרוב.
לשמאלו של אייל ניתן לראות את ליאור והילדים רושמים ומסמנים את החברים. לכל חבר הוצמד סרט אדום, ובידו הושם כרטיס. לפי מבט הנרשמים, לא צריך להיות דוקטור לפיסיקה כדי להבין – החבר לעולם לא יחייך עוד. השתופפתי וניסיתי להתחמק מתחת לשולחן. למזלי הרע, אשתי, בתי ובני נתפסו בכניסה. לא הייתה בררה, שילמנו את המחיר המלא, הוצמד לנו סרט אדום ועמדנו בתור לקבלת קצבת מזון.
בתור מצאנו חברים נוספים, לכולם מוצמד סרט אדום, בידם צלחת אדומה ופנים אדומות כשושנים. לחשתי לאשתי – "נראה לי שהמועדון הזה קומוניסטי." היא לחשה לי – "אולי פשוט חם להם?" השבתי – "מה בנוגע לסרטים האלה? אולי תגידי לי שזה תג המסמן שהם שילמו בכניסה? ואם כן, איך תסבירי את הצלחות האדומות? תראי חביבה פעם זה מקרה, פעמיים זה צירוף מיקרים, אבל שלושה פעמים זה שיטה, –הם קומוניסטים בנשמה!"
למול התור עמדו סוללת שפים מנפנפים מעל מנגלים, וכל רגע דוחפים שיפוד לגרונם. אני רוצה להאמין שנתחי הבשר הרבים שמצאו דרכם לכרס הטבחים נועדו לוודא את רמת הבישול. רק מה שלא הבנתי זה - מדוע הם טועמים מכל שיפוד, מכל קבב, נקניקיה ושניצל. אשתי אמרה לי – "כנראה תוכניתו של השף העירום הצליחה יותר ממה שחשבנו".
בראש המבצע הצבאי הזה עמד רס"ר המטבח – שף פיני פפר. בהוראות קצרות ומדויקות, וביד רמה השתלט על המטבח. לא חסך בהערות בונות הקשורות לטריות המוצרים, רמת הבישול וקצב הוצאת המנות לסועדים. בהחלט נראה שהבחור יודע לנהל מטבח. לימינו ניצב מנהל המשמרת – בחור צנום, כובע מועדון שמוט על ראשו, פנס על מצחיית הכובע וסינר אדום מתנפנף על ריבועי ביטנו השטוחה – זהו שלומי BMW לחשו לאוזני. רק שלא תיפול לידיו, הקומרד הזה יאכל אותך חיי.
ככה אני בלחץ, עוד לא לקחתי ביס, ואז חבר שעמד מאחורי צועק – "קבלו את היו"רגן" אני באופן אוטומט עומד דום מתוח. לידי ניצב בחור גבוה הנראה כמו שוטר. הוא מביט אלי ואומר ,קדימה הגיע זמן לפרסים. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, רק באתי להסתכל. מהפחד התחננתי מהאחרים לאסוף עבורי כל מיני דברים שנוכל להציע כמתנות - רק כדי לא להסתבך עם האיש שלמעלה.
במהלך חלוקת הפרסים זהר מצהיר ברמקול "יש הרצאה של מוטי על הכלא הטורקי". נלחצתי לגמרי. קומוניסטים, כלא טורקי עוד מעט אני יסומן כמטרה. סימנתי לאשתי - "בואי נברח."
ככה, בזחילה שישים על שש, טועמים כבר את הפתח, ברגע האחרון, שנייה לפני הסוויץ' - מגיעים היו"רגן, מנהל משמרת המטבח והשף המהיר. כולם מביטים בי ואומרים - "לאן ?". הלב התחיל לפרפר. אמרתי בלחש – "הילדים עייפים, הולכים הביתה". אז היו"רגן אומר "שיסעו הביתה, אתה תישאר כאן!" הפכתי לבן ערובה. לא הספקתי לסמן לאשתי שתזמין משטרה, וכבר היא והילדים באוטו נסים על נפשם. בלי חשבון, לוחצת על הגז ונעלמת אל האופק. זהו הופקרתי לטובת הכוחות האדומים.
נאלצתי לפנות זבל, להעמיס כסאות, לפרק שולחנות ועוד כל מיני דברים שאפילו מוטי מהכלא הטורקי לא שמע עליהם. לאחר מכן, שלומי אילץ אותי לנסוע איתו לראשון לציון. שם פרקנו את הסחורה, נסענו לבת-ים לפרוק את העגלה, ומשם הביתה.
כל הדרך אני מתפלל "אל מלא רחמים". הגעתי הביתה, ואני מתמלא אושר. לפני שאני יורד מהאוטו שלומי מביט בי במבט חתום ומציין בטון תקיף - "שבת הבאה, שבת לאחר מכן והשבת שאחרי יוצאים לטיול – תהיה מוכן!" ברחתי משם כל עוד כוחי בי. נכנסתי הבית ונעלתי את הדלת אחרי.
עד רגעים אלה אני לא נרגעתי. הדופק מואץ, הנשימה לא סדירה וכולי פחד ואיימה. בכל רגע יכול להישמע צלצול. מה אז? איך אשרוד לעוד הרפתקה שכזו?
מכל מקום, ככה בכוחותיי האחרונים אני רוצה להודות לחברים, למועדון הארלי – לנורית ואיתן, למגזין מוטו, לאביזריון, לזוהר בעליה, לרכיבה מתקדמת ולכל האחרים שנתנו לי את ההרגשה שאני נמצא עם המשפחה. בלעדיהם לא יכולתי לשרוד.
מיד בכניסה ניתן לראות את אייל מחייך כמו חצי מנה פלפל. הבחור לא רגיל שעומדים בתור כדי לחתום. לאחר שסגר ארבע פנקסים, ששאלתי אותו – איך הולך? הביט עלי במבט מאוכזב ואמר – "ציפיתי ליותר", ואז חזר לארגן את התור, כך שסופו שלא יעשה פקק בגינות סחרוב.
לשמאלו של אייל ניתן לראות את ליאור והילדים רושמים ומסמנים את החברים. לכל חבר הוצמד סרט אדום, ובידו הושם כרטיס. לפי מבט הנרשמים, לא צריך להיות דוקטור לפיסיקה כדי להבין – החבר לעולם לא יחייך עוד. השתופפתי וניסיתי להתחמק מתחת לשולחן. למזלי הרע, אשתי, בתי ובני נתפסו בכניסה. לא הייתה בררה, שילמנו את המחיר המלא, הוצמד לנו סרט אדום ועמדנו בתור לקבלת קצבת מזון.
בתור מצאנו חברים נוספים, לכולם מוצמד סרט אדום, בידם צלחת אדומה ופנים אדומות כשושנים. לחשתי לאשתי – "נראה לי שהמועדון הזה קומוניסטי." היא לחשה לי – "אולי פשוט חם להם?" השבתי – "מה בנוגע לסרטים האלה? אולי תגידי לי שזה תג המסמן שהם שילמו בכניסה? ואם כן, איך תסבירי את הצלחות האדומות? תראי חביבה פעם זה מקרה, פעמיים זה צירוף מיקרים, אבל שלושה פעמים זה שיטה, –הם קומוניסטים בנשמה!"
למול התור עמדו סוללת שפים מנפנפים מעל מנגלים, וכל רגע דוחפים שיפוד לגרונם. אני רוצה להאמין שנתחי הבשר הרבים שמצאו דרכם לכרס הטבחים נועדו לוודא את רמת הבישול. רק מה שלא הבנתי זה - מדוע הם טועמים מכל שיפוד, מכל קבב, נקניקיה ושניצל. אשתי אמרה לי – "כנראה תוכניתו של השף העירום הצליחה יותר ממה שחשבנו".
בראש המבצע הצבאי הזה עמד רס"ר המטבח – שף פיני פפר. בהוראות קצרות ומדויקות, וביד רמה השתלט על המטבח. לא חסך בהערות בונות הקשורות לטריות המוצרים, רמת הבישול וקצב הוצאת המנות לסועדים. בהחלט נראה שהבחור יודע לנהל מטבח. לימינו ניצב מנהל המשמרת – בחור צנום, כובע מועדון שמוט על ראשו, פנס על מצחיית הכובע וסינר אדום מתנפנף על ריבועי ביטנו השטוחה – זהו שלומי BMW לחשו לאוזני. רק שלא תיפול לידיו, הקומרד הזה יאכל אותך חיי.
ככה אני בלחץ, עוד לא לקחתי ביס, ואז חבר שעמד מאחורי צועק – "קבלו את היו"רגן" אני באופן אוטומט עומד דום מתוח. לידי ניצב בחור גבוה הנראה כמו שוטר. הוא מביט אלי ואומר ,קדימה הגיע זמן לפרסים. לא ידעתי מה הוא רוצה ממני, רק באתי להסתכל. מהפחד התחננתי מהאחרים לאסוף עבורי כל מיני דברים שנוכל להציע כמתנות - רק כדי לא להסתבך עם האיש שלמעלה.
במהלך חלוקת הפרסים זהר מצהיר ברמקול "יש הרצאה של מוטי על הכלא הטורקי". נלחצתי לגמרי. קומוניסטים, כלא טורקי עוד מעט אני יסומן כמטרה. סימנתי לאשתי - "בואי נברח."
ככה, בזחילה שישים על שש, טועמים כבר את הפתח, ברגע האחרון, שנייה לפני הסוויץ' - מגיעים היו"רגן, מנהל משמרת המטבח והשף המהיר. כולם מביטים בי ואומרים - "לאן ?". הלב התחיל לפרפר. אמרתי בלחש – "הילדים עייפים, הולכים הביתה". אז היו"רגן אומר "שיסעו הביתה, אתה תישאר כאן!" הפכתי לבן ערובה. לא הספקתי לסמן לאשתי שתזמין משטרה, וכבר היא והילדים באוטו נסים על נפשם. בלי חשבון, לוחצת על הגז ונעלמת אל האופק. זהו הופקרתי לטובת הכוחות האדומים.
נאלצתי לפנות זבל, להעמיס כסאות, לפרק שולחנות ועוד כל מיני דברים שאפילו מוטי מהכלא הטורקי לא שמע עליהם. לאחר מכן, שלומי אילץ אותי לנסוע איתו לראשון לציון. שם פרקנו את הסחורה, נסענו לבת-ים לפרוק את העגלה, ומשם הביתה.
כל הדרך אני מתפלל "אל מלא רחמים". הגעתי הביתה, ואני מתמלא אושר. לפני שאני יורד מהאוטו שלומי מביט בי במבט חתום ומציין בטון תקיף - "שבת הבאה, שבת לאחר מכן והשבת שאחרי יוצאים לטיול – תהיה מוכן!" ברחתי משם כל עוד כוחי בי. נכנסתי הבית ונעלתי את הדלת אחרי.
עד רגעים אלה אני לא נרגעתי. הדופק מואץ, הנשימה לא סדירה וכולי פחד ואיימה. בכל רגע יכול להישמע צלצול. מה אז? איך אשרוד לעוד הרפתקה שכזו?
מכל מקום, ככה בכוחותיי האחרונים אני רוצה להודות לחברים, למועדון הארלי – לנורית ואיתן, למגזין מוטו, לאביזריון, לזוהר בעליה, לרכיבה מתקדמת ולכל האחרים שנתנו לי את ההרגשה שאני נמצא עם המשפחה. בלעדיהם לא יכולתי לשרוד.
